ערפל מכסה את השמיים
מכוניות עייפות על הכבישים
ואולי זו תקופה של בינתיים
בחדרי הלב התריסים מוגפים.
הרחובות מלאים אנשים
שבורחים מעצמם ומנסים לשכוח
מתי כבר נפסיק לפחד מהפחד
כי בפנים הנשמה רוצה לצרוח.
~פזמון~
גלה לנו את האור
כי איבדנו את דרכינו
בין אינספור שבילי עפר.
תן לנו קצת כח
להמשיך, לא לעצור.
להאמין ולקוות אל המחר.
פעם חשבנו שידענו הכל
המסע היה בהיר ומובן.
עכשיו התקוות מתנפצות על החול
ורצים, בלי לדעת לאן.
איך הרמנו ידיים
פתחנו דלתות ליאוש.
איך הרמנו ידיים, לשמיים
בשתיקה.
~פזמון חוזר~
בוא נעיז ונביט לאמת בעיניים
ונחזור למציאות היפה.
בוא נעיז ונביט לאמת בעיניים
ונחזור...
עקבו אחרינו