דעי לפני מי את שרה

שרון רוטר

י"ח אב התשע"ז 10/08/17

 
על בחירה, שירה וגירל פאוור
 

מעולם לא לקחתי על עצמי לא לשיר בפני גברים. זה חלק מה"פריבילגיות" של חוזרים בתשובה- התחושה החזקה שאנו בוחרים כל רגע מחדש. אמנם לא לקחתי על עצמי, אבל החיים הובילו מסלול כזה שבפועל זה כבר לא קורה. נכון, עוד לא הזמינו אותי לחמם את ה'רולינג סטונס' בפארק הירקון, אבל יצא שסירבתי פה ושם להופעות קטנות מעורבות.

זה קשה, אני מודה. כי תמיד זה מעורבב עם קדושה, עם תחושת שליחות, עם הרצון להשפיע ולחזק - את עצמי ואת האחר. רבות התעסקתי ביני וביני בסוגיית 'קול באישה ערווה'. מה מקורה של ההלכה? מדוע קבעו כך חכמים? האם באמת בדור החשוף שלנו יש בה עוד צורך? יש מה לומר וגם מה להשמיע בנושא, אך ההנחה הבסיסית היא שיש דברים שאנו מצווים בהם שלא חייבים להבין. ובכל זאת אני מבינה שאשה יכולה לשיר בצניעות ולהרעיף קדושה, אך בד בבד ההלכה אינה יכולה לעשות איפה ואיפה - כלומר לומר לזאת כן ולהיא לא… כי נכון שאפשר לשיר בצניעות, אך הקול הוא גילוי עמוק של הנשמה, עמוק ממראה עיניים, עמוק מדיבור רגיל. הקול הוא פתח, נדבך- הוא חושף עוד פן בתוכנו. מוסיקה היא תפילה, חיבור למקור עליון, ולכן לא מעט מוסיקאים מתחברים ליהדות (בצורה זו או אחרת).

אחרי שנים של הליכה בדרך הבנתי שאני לא יכולה לעשות חשבונות שמיים - לחשוב שבכך שאני משפיעה על רבים אני בעצם מקרבת, ולא נורא שאני מקמטת קצת ציווים בדרך. לחשוב שבכך שאני מפרה את ההלכה אני מפיקה רווח גדול יותר לבורא עולם. אבל מה לעשות שזה לא עובד ככה, וכולי תקווה שבקרוב מאוד הדבר יתברר עד תום והדברים יתיישבו על לבבנו בשמחה ובטוב. בינתיים נמשיך לשיר לנשים ולעוף על זה, כי מה לעשות שגירל פאוור זה בסופו של דבר - ה-דבר.

 

הוסיפי תגובה

שימי לב! התגובה תפורסם רק לאחר שתאושר על ידי מנהלי האתר.